6:30 בבוקר, צלצולו הצורמני של השעון מעיר את סיגל לעוד יום שיגרתי.

היא קופצת מהמיטה במהירות, מתלבשת ורצה להעיר את הילדים לבית הספר. הולכת למטבח להכין כוס קפה לעצמה,  ארוחת בוקר וכריכים לילדים. מגהצת לבעלה, שיחייה, חולצה נקיה, מציצה בשעון, 7:30, איפה הילדים, "נו כבר, אתם תאחרו לבית הספר!". הקפה לא מחליק בגרון וסיגל מרגישה שוב את הכיווץ המוכר בבטן.

בדרך לעבודה כמובן שיש פקקים "אגיע בזמן? יגידו משהו?, למה הכול נופל עלי בבוקר?"  והיא שמה לב שהבטן שוב מכווצת. במשרד, הבוס שלה הנחית עליה פרויקט חדש וכמובן דחוף!!! ועכשיו, גם הצוואר והכתפיים מתחילים להעיק.

סיגל אומרת לעצמה "לא נורא עוד מעט 18:00, או טו טו ואני כבר בבית ואוכל להירגע ולנוח." באמת....

ומה עם תשומת לב לילדים, לבעל, כביסה, כלים ארוחת ערב....ושוב הבטן מתכווצת ורגע, יש משהו חדש, צרבת...

אני בטוחה שאתם מזדהים עם חלקים מסיפורה של סיגל. הלחץ לעמוד בלוחות זמנים, להצליח בעבודה, להיות הורה טוב ולטפח זוגיות, גובה את המחיר.

הגוף שלנו מאותת לנו כשמשהו לו מתאים לו. האיתות מופעי כשאנחנו משתמשים ביכולות שלנו מעבר למידה, כשאנחנו משתמשים בכישרונות שלנו פחות מהמידה, כשיש פער בין הרצוי למצוי, כשאנחנו מתנהלים מתוך ה"צריך לעשות" ופחות מתוך ה"רוצה לעשות". האיתותים בגוף מגיעים גם במצבים של לחץ, מתח, עומס, כעס, פחד ותסכול.

מה בפועל קורה בגוף במצבים אלו? הגוף שלנו מגיב למצבים רגשיים בדיוק באותה הצורה שהוא מגיב למצבי איום או מתקפה לכן, כל שינוי רגשי יצור תגובה פיזיולוגית בגוף, כמו שינוי בקצב הלב, הזעה, דריכות או כיווץ של שרירים.

התאוריה ה"עממית" מדברת על מצב "”fight or flight ("הילחם או ברח").
זהו חלק ממנגנון הישרדותי-אבולוציוני, שמכין את בעל י- החיים בכללם את האדם, להתמודד פיזית במצבי התקפה, איום או סכנה מידית.

במצב זה מערכת העצבים הסימפתטית (פעילה בעיקר בעתות חירום) מפסיקה את פעילות העיכול, יוצרת שינויים בזרימת הדם והפרשת האדרנלין ומנתבת את כל האנרגיה לשרירי השלד כדי להילחם או לברוח. כל זה על חשבונן של מערכות שיגרה שלא חיוניות למצב הישרדותי, כמו עיכול, הפרשה, מערכת החיסון, הגדלת מאגרי אנרגיה, התחדשות תאים, הפרשת הורמוני  גדילה (מופעלות ע"י מערכת העצבים הפראסימפטתית).

מנגנון ההישרדות ממשיך לעבוד עד שלא תורגש עוד סכנה (פחד, לחץ, עומס). אם השלב הזה מתארך, אנו מונעים ממערכות חיוניות לחזור לפעילות תקינה ומתחיל להצטבר נזק למערכות הגוף. הנזק לגוף בטווח הקצר יכלול זרימת דם ולימפה לקויה, אין פינוי פסולת ואין הזנה מתאימה לרקמות ובסופו של דבר אנו חשים אי נוחות או כאב (איתות). הנזק לגוף בטווח הארוך במצבים אלו כולל ירידה בתפקוד בלוטות חיוניות בגוף, פגיעה במערכת העיכול, מערכת החיסונית, מערכת השרירים, בעיות ריכוז, קשב, זיכרון ובעיות נפשיות.

באמצעות מודעות לגוף וטיפול רפלקסולוגי, ניתן לזהות את הפעולות האוטומטיות בגוף שנוצרות כתוצאה ממצבים המפורשים בגוף כאיום או התקפה, כמו להספיק לשלוח את הילדים לבית הספר בזמן, להגיע בשלום ובזמן לעבודה, "לספק את הסחורה" בעבודה ובבית כאם וכרעייה. ניתן להבין, להרגיש ולחוות איך אנחנו יצרנו את הביעה הפיזית כשלא אפשרנו למערכת לחזור למצב רגיעה. וכמובן נלמד להפסיק את הפעולה האוטומטית בגוף, המפורשת כאיום ולהחזיר את מערכת העצבים למצב של שיגרה ורגיעה.

מה דעתכם? שווה לנסות?