6:30 בבוקר, צלצולו הצורמני של השעון מעיר את סיגל לעוד יום שיגרתי.

היא קופצת מהמיטה במהירות, מתלבשת ורצה להעיר את הילדים לבית הספר. הולכת למטבח להכין כוס קפה לעצמה,  ארוחת בוקר וכריכים לילדים. מגהצת לבעלה, שיחייה, חולצה נקיה, מציצה בשעון, 7:30, איפה הילדים, "נו כבר, אתם תאחרו לבית הספר!". הקפה לא מחליק בגרון וסיגל מרגישה שוב את הכיווץ המוכר בבטן.

בדרך לעבודה כמובן שיש פקקים "אגיע בזמן? יגידו משהו?, למה הכול נופל עלי בבוקר?"  והיא שמה לב שהבטן שוב מכווצת. במשרד, הבוס שלה הנחית עליה פרויקט חדש וכמובן דחוף!!! ועכשיו, גם הצוואר והכתפיים מתחילים להעיק.

סיגל אומרת לעצמה "לא נורא עוד מעט 18:00, או טו טו ואני כבר בבית ואוכל להירגע ולנוח." באמת....

ומה עם תשומת לב לילדים, לבעל, כביסה, כלים ארוחת ערב....ושוב הבטן מתכווצת ורגע, יש משהו חדש, צרבת...

מזל טוב! זכיתם בתעודת "אזרח ותיק". חלקכם פרשתם ממקום העבודה וחלקכם עדיין ממשיך במשרה חלקית. ה"גוזלים" כבר עזבו את הקן וכבר יש להם "גוזלים" משלהם והבעיה הגדולה ביותר בשלב זה של החיים היא הזמן הפנוי. מה עושים עם כל הזמן הזה... רק לפני דקה עוד רצנו אחר הילדים, תוזזנו בין עבודה, בית, קריירה, קיטרנו שאין לנו זמן לעצמנו...

ועכשיו, יש זמן, הרבה זמן... לחשוב, לדאוג, לעשות חשבון נפש, להעביר ביקורת, להרגיש שכואב פה וכואב שם ושוב לדאוג, "לחפור" בכל מני נושאים ומצבים שאפילו לא קשורים לכם, אבל יש זמן. החשש הגדול הוא שהזמן הפנוי יביא אתו תחושה של ריקנות, חוסר סיפוק, חוסר תכלית בחיים, ואיתם יגיעו הפסימיות, איבוד המשמעות לחיים ובסופו של דבר דיכאון ופגיעה בבריאות.

אריק אריקסון (פסיכולוג והוגה תאוריית "השלבים הפסיכו-חברתית") טען שהזקנה היא שלב התפתחותי נוסף בחיי האדם. הוא מכנה את שלב זה בחיי האדם כשלב ה"שלמות לעומת ייאוש"

השלמות- היכולת לראות את רצף החיים מתחילתו ועד סופו בפרספקטיבה מלאה וחיובית, קבלה עצמית וראיית הצלחותיו והישגיו של האדם, בתחושה של תרומה וסיפוק.

הייאוש-  ראיית החיים באופן פסימי, תחושה של קיפאון ואיבוד משמעות לחיים.

הבשורה הטובה היא שלכל אדם יש הבחירה כיצד יחווה את השלב הזה בחייו. הבחירה הטבעית היא לראות את החיים באור חיובי ולחיות באושר ובתחושת סיפוק. אבל איך עושים זאת?

אחד הכלים הטובים לעשות זאת הוא הרייקי.

כיצד מודעות לגוף מצילה חיים.

לפני כ-4 שנים, לגמרי בטעות, הבחנתי על זרועי השמאלית, נקודת חן חדשה. נקודת חן קטנה, שטוחה, עגולה, ממש לא נראית בקטגוריה של "המסוכנות".  בקטגוריה הזו נמצאות נקודות חן (שומות) שצורתן אינה ברורה או סימטרית, בעלות גבולות לא ברורים או מחורצים,  גוון שאינו אחיד או שגודלן מעבר לקוטר 6 מ"מ.

כבהירת עור שמקפידה להביא את שומותיי לבדיקה אחת לשנה, מיהרתי לרופא העור שבקופת החולים. לשמחתי הוא טען ש"הכול בסדר" אבל משהו בתוכי זעק "אזעקת צבע אדום". כדי להרגיעני, נשלחתי לכירורג לחוות דעת שנייה. אף הוא טען שאין מה לדאוג לגבי "עלמת החן" החדשה  והיא אינה מסוכנת, אבל אני עדיין לא קיבלתי את צפירת ההרגעה שלי. הגוף שלי אותת שמשהו לא תקין ו"עלמת החן" החדשה אינה כה תמימה...

אתם בטח תוהים, מה זאת אומרת הגוף אותת? הכיצד?

הגוף שלנו מסמן לנו כשיש בעיה פיזית, כשמשהו לא מתאים לו, כשאנחנו לא מנצלים נכון את כישרונותינו ויכולותינו. אנחנו רק צריכים ללמוד להקשיב ולתרגם את הסימנים בצורה הנכונה. העור בפרט, הוא אבר החישה הגדול ביותר ומשמש כתמרור אזהרה או מערכת אזעקה. צבעו ומרקמו עשויים להשתנות כביטוי לתהליכים פנימיים המתרחשים בתוכו.

כמטפלת ומדריכה למודעות דרך הגוף, אני ערה ל SMS (מסרונים) שהגוף שולח. במקרה הספציפי שלי, כל פעם שעלו הספקות לגבי טיבה של השומה, המקום  הגיב בדקירה קטנה או עקצוץ. כששמתי לב שהתגובה חוזרת על עצמה מספר פעמים לא היו בי עוד ספקות: חייבים להוציא!

הכירורג לא מיהר וטען שזה לא דחוף, אבל הפעם לחצתי. התחושה הפנימית שמשהו לא תקין הלכה וגברה. להפתעתו של הכירורג ולצערי, "עלמת החן" אכן הייתה מסוכנת אך למזלי ההקשבה למסרונים של הגוף שלי הביאו לגילוי מוקדם וכולם כבר יודעים שגילוי מוקדם מציל חיים.

מכירים את ה"צריכים"? אני פגשתי אותם במהלך כל תקופת החגים.

"צריך לערוך קניות", "צריך לארח לארוחה את הדודה מחדרה והחברים מגדרה", "צריך לטייל עם הילדים, לקחת לג'ימבורי, סופרלנד, לעזור עם שיעורים...", צריך להשיב למיילים, לקדם את העסק", "צריך","צריך" ושוב "צריך"....

באחד הערבים, תוך כדי מרדף אחר ה"צריכים", התחלתי להרגיש לחץ בבית החזה, דופק מהיר וקושי לקחת נשימה עמוקה.
הרגשתי איך בית החזה שלי, סוגר עלי.

"לקרוא לרופא?, לקחת אותך למיון?" שאל בעלי.

מיון???  לא כל כך מהר.

כולנו מחפשים להתחדש במשהו לקראת השנה החדשה. טיול שחלמנו עליו, ריענון או שיפוץ הבית, זוגיות, קריירה חדשה. התחדשות מפיחה בנו חיים. אך כמה מאתנו נשארים ברמת הפנטזיה להתחדש ולשנות ולא עושים אם זה כלום?

כמה מאתנו פוסלים זאת על הסף בטענה "לא עכשיו", "זה לא מתאים", "זה מפחיד", "אני לא מספיק מוכשר", "זה לא יצליח", וכו' ? לכמה מאתנו יש את הרצון לשנות ולהתחדש אבל אין את האנרגיות לנוע בכיוון?

כשהרצון להתחדש ולשנות קיים אבל אנחנו לא מצליחים לממש אותו, אנחנו חווים תסכול. התסכול יכול להתבטא בגוף בעייפות, כבדות, כאב או מחלה. אפשר להפטר מכל התירוצים שיצרו את התסכולים והכאבים, אפשר לא לפחד משינויים וכל זאת בעזרת טיפול במגע.

הגוף הוא יומן אנושי, כל תא בגוף צובר זיכרונות וחוויות. חלקם יפים וטובים כגון ילדות טובה, הצלחה, אהבה וסיפוק וחלקם פחות, כגון חוויות ילדות קשות, משפט שפגע בנו ונחרט בזיכרון, כישלונות קודמים, פחדים, כעסים.

הזיכרונות האלו יכולים להניע אותנו לפעולה או להצטבר בגוף ולעכב.